כרגיל, אנחנו קצת שונים

1. טיפה עצוב בכפר האולימפי. טוב, אולי זו הגזמה, אבל פחות שמח מהמצופה. אתלטים מכל העולם שמרוכזים במקום אחד הם חומר אנושי משובח, אבל גם הצטברות של המון אנדרנלין שמופנה לא רק לתחרות הקרובה ולאימון. רובם צעירים וצעירות, כולם במצב גופני מעולה, וחלקם הגדול נראה מצוין. כולם סגורים עכשיו במתחם גדול, בתוך בנייני קומות די ספרטניים, בלי יותר מדי תעסוקה לשעות הפנאי.

באתונה דיווחו המארגנים כי ארגזי הקונדומים שהכינו מבעוד מועד נגמרו מוקדם מאוד, וסטוק מיוחד הובא כדי לוודא שהפעילות השוטפת לא תיפגע. בסידני, מספר מי שהיה שם, הבירה נשפכה כמים והדיסקוטק נסגר רק בבוקר. בבייג'ינג זה אחרת - אווירה רצינית, אפורה, עם קמצוץ עגמומיות. זה לא רק מזג האוויר או המתח לקראת תחילת המשחקים, אלא משמעת ברזל שהנהיגו הסינים. אין בירה, אין קונדומים, אין דיסקוטק.

הישראלים לא שונים בעניין הזה מלאומים אחרים, בוודאי כשמחצית המשלחת בגילאי 23-19. כמובן שאף אחד לא מדבר על כך בפומבי, אבל גם ישראלים חגגו באולימפיאדות קודמות, ויש ספורטאי עבר שיכולים להעיד על כך.

מה שנותן צבע לכפר, מעבר לבליל הגזעים, הלאומים, השפות והצבעים, הוא מנהג שפשט כאש בשדה קוצים - לתלות את דגלי המדינה שלך על הבניין. המקסיקאים פתחו עם דגל אחד ענק ועוד עשרות, אחד על כל חדר או מרפסת. השכנים מקולומביה ואיטליה, איי שלמה והונדורס המשיכו, והנה כל הכפר מקושט בדגלים. הארגנטינאים, כמו בבומבונרה או במונומנטל, עם דגל אנכי ענק; האיראנים עם שלטי IRAN גדולים, שמאפילים על הדגל עצמו, אולי מחשש שלא יזהו מי הם; כך גם הלבנונים, הטורקים והאקוודורים. כל מי שתרצו. טוב לא כולם, הכחול לבן, זה עם מגן הדוד באמצע, חסר. הוא לא יופיע על הבניין הישראלי מסיבות מובנות וברורות, אבל היום בצהריים הוא יונף באמצע "האזור הבינלאומי" עם שאר 204 המדינות המשתתפות.

גם מפגש עם ספורטאים ישראלים מחוץ לכפר או למתקני האימונים בלתי אפשרי מאותה סיבה ארורה. כשספורטאים קולומביאנים, מקסיקאים ופולנים חוגגים בפיצריה אי שם ליד שוק המשי המפורסם, ובשוק עצמו אתה רואה אתלטים אמריקאים, כוויתים והונגרים מתמקחים על מחיר של חולצה או מזכרת, הישראלים סגורים ומסוגרים. לא משנה כמה נרצה לשכוח, להתערבב ולחגוג את סיסמת המשחקים - עולם אחד, חלום אחד - תמיד הנסיבות מזכירות שאנחנו בכל זאת קצת שונים.

2. הסינים כבר לא יכולים לחכות. אוטוטו זה מתחיל, ערוצי הטלוויזיה עוסקים רק בדבר אחד - המשחקים, ובמיוחד בלפיד שהגיע אתמול לבירה והתקבל בכיכר טיאנאנמן בטקס ובכבוד שלא היו מביישים את בוא הקיסר בעצמו.

ואם כבר טלוויזיה, ספרתי 63 ערוצים במכשיר שבמלון, כולם בסינית. כמה מהם ערוצי סרטים וילדים, אבל הרוב המוחלט עוסק באובססיה רק בדבר אחד - ספירה לאחור לקראת הרגע הגדול מחר בערב, וכיסוי כל דבר שזז לקראת האולימפיאדה, ממצב הספורטאים הסינים, דרך ראיונות אינסופיים ועד בחינה אובססיבית של מזג האוויר הצפוי והחשש מגשם בטקס הפתיחה.

גולת הכותרת - ערוץ שמשדר ישירות משדה התעופה, ועוקב אחרי כל האורחים שנוחתים בבייג'ינג. רצוף, מונוטוני, בלתי נפסק. 24 שעות ביממה. את ההפגנה הפרו טיבטית הקטנה שהיתה אתמול, והעצורים שהיו בה, לא תראו בערוצים הללו.

3. אומרים, ובצדק מן הסתם, שהמשחקים האולימפיים הם האירוע הגדול בתבל. בעצם מדובר ב-28 אליפויות עולם במקום אחד על פני שבועיים וחצי, עם יחסי ציבור מוטרפים והתעניינות עצומה. אומרים על הוועד האולימפי הבינלאומי, שהוא גרוע מפיפ"א בשחיתות שלו. לא נשווה בין שני מתחרים כה כבדי משקל, אבל בטוח שבפיפ"א - ודאי באופ"א - הרבה יותר מבינים את צרכי התקשורת מאשר הוועד.

כשהספורטאים במשלחת הישראלית לא רוצים לדבר עם התקשורת - כי הם בלחץ, כי הם רוצים שקט, כי המאמן שלהם אסר עליהם, כי העיתונאי מהערוץ ההוא פעם אמר עליו ככה, ועוד כל מיני סיבות - הם פשוט פטורים מכך. לא רוצה, לא צריך. ראש המשלחת יכול להסביר לו את חשיבות העניין, יושב ראש הוועד האולימפי יבקש יפה, הדוברת תנסה להפציר בו. אם לא בא לו בשלישי, או ברביעי, או בחמישי, אז גם ז'אק רוגה בכבודו ובעצמו לא יכול להכריח.

גם במונדיאל שחקנים בלחץ, גם ביורו הם רוצים שקט, גם ב-NBA המאמן לא תמיד שש לדבר. אבל אין להם ברירה. 24 שעות לפני משחק, המאמן ולפחות שחקן אחד מחויבים. עניין של תקנות פשוטות. יודעים שם מי מוכר את המוצר להמון, מי משווק אותו הכי טוב ואת מי הציבור קורא, שומע או רואה.

הוועד האולימפי הבינלאומי אמור לדעת משהו על שיווק, בוודאי על כוחה של התקשורת. את המחויבות לדבר אחרי תחרות הוא אימץ החל מהאולימפיאדה הנוכחית, ומוטב שילמדו מהכדורגל גם מה עושים לפני תחרות.

נכון, אתמול הלחץ קצת עזר. ליאוניד קופמן אמנם לא הסכים לשלוח את שחייניו לשוחח עם עיתונאים אחרי האימון בערב, אבל התייצב בעצמו ושפע פסימיות. שחר וציפי כהרגלן דיברו והצטלמו, אבל שוב רק בגלל רצונן הטוב. אם ספורטאי או מאמן נלחצים מחמש דקות של ראיון - בזמן המתאים להם, במקום המתאים להם ואפילו עם כלי התקשורת המתאים להם - אז הם יילחצו בכל מקרה גם בתחרות.

4. יש גם צד שני למטבע. יש מאמנים שאוסרים על הספורטאים שלהם להסתובב אפילו עם טלפון נייד, גם אם הם מאוד רוצים לדבר ולשתף. הקלע גיל סימקוביץ' היה מאוד מתוסכל בגלל העובדה הזאת.

לא כל כך בגלל ניתוק חלקי מהעולם או בגלל שיחה זו או אחרת, הרבה יותר בגלל ארוחת הערב במנזה של הכפר האולימפי, שהציבה אותו בשולחן אחד פנים מול פנים עם רפאל נדאל. בלי מצלמה, אפילו בלי נייד מהדור השלישי להנציח את המאורע. הוא הפסיד סיפור מצוין ותמונה חד פעמית עבור הנכדים.